<h1>תלמיד הרשב"א — יומא</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[יומא מ"ג ע"ב] כשגמר שני וידויין אלו על הפר הזה אז היה שוחטו ומקבל הדם במזרק. והיה נותן המזרק למי שהוא מנדנד הדם, והיה עומד על הרובד הרביעי שבעזרה כלומר על שורה רביעית של אבני שיש העזרה, והיה מנדנד הדם יפה כדי שלא יקרוש כשישהה עד שיעשה עבודת הקטורת. נטל מחתה של זהב ועלה לראש המזבח ופנה גחלים אילך ואילך, וחתה מן הגחלים המאוכלות הפנימיות וירד והניחה על הרובד שבעזרה. ומחתה זו היתה מחזקת שלושת קבין, ושל כל יום היתה מחזקת ארבע קבין, אלא שהקלו עליו ביום זה מפני החולשא. ומטעם זה היה גלדה דק יותר מכל שאר הימים, והיד שלה ארוך כדי שתהא זרועו מסייעתו שיוכל לסמוך קצת יד המחתה בזרועו. והיה נאשתיק למחתה זו דהיינו כעין פעמון כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש, מה שלא היה כן בשאר הימים.
<h2>דף כט.</h2>
[יומא ל"א ע"ב] גמר לטבול וללבוש ולקדש אז היה מסדר מערכה גדולה. ובכל יום היו שם שלוש מערכות בראשו של מזבח, האחת מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד ושאר הקרבנות, ומערכה שניה היתה קטנה הימנה וממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, ומערכה שלישית לא היתה משמשת כלום אלא לקיום האש שהצריך הכתוב (ויקרא ו') אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וביום הכפורים היה שם מערכה רביעית וממנה היה מכניס אש לפני לפנים וכדדייקא לי בהדיא שמעתא דשלהי פרק טרף בקלפי (יומא מ"ה ע"א). וראיתי מי שכתב שהיתה לעטר המזבח ולהדרו, ומה שכתבנו עיקר וכן פירש"י ז"ל בסוף [פרק] (הממונה) [טרף בקלפי] (שם). היכן היו סדורות מערכות אלו. מערכה גדולה היתה סדורה באמצע המזבח, ומערכה שנייה כנגד קרן מערבית דרומית (משונה) [משוך] מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות כדאיתא בפרק שני דתמיד (כ"ט ע"א), אבל מערכה שלישית של קיום האש לא מצינו לה מקום מיוחד אלא עושה אותה בכל מקום שירצה במזבח. אחר שערך המערכות היה נותן שני גזרי עצים במערכה גדולה שנאמר (ויקרא ו') ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וגו'. ונותן היה האש במערכות הללו, ואע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שנא' (ויקרא א') ונתנו בני אהרון אש על המזבח. ואחר כך מדשן מזבח הפנימי ומטיב חמש נרות במנורה.
<h2>דף ל.</h2>
[יומא כ"ח ע"א] כאור הבוקר הממונה והוא סגן הכהנים היה אומר צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, והיו עולין לגג ורואין אם האיר פני המזרח הרואה אומר ברקאי, ולמה היו צריכין לכך, מפני שפעם אחת עלה אור הלבנה והיו סבורין שאור היום ושחטו התמיד ואחר כן הכירו בדבר והוצרכו לשרפו, על כן התקינו לעשות בכל יום כענין שכתבנו.
<h2>דף לג.</h2>
[יומא ל"א ע"ב] אחר זריקת הדם היה נכנס להיכל להיטיב שתי הנרות שנשארו לו להיטיב במנורה, ומצוה היתה להיטיב בנרות להפסיק שלא יטיבם כולם כאחת שנא' (שמות ל') בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, חלקהו לשני בקרים. על כן היה עושה הטבת חמש נרות קודם התמיד, דכיון דאתחיל במצוה ע"כ עביד רובא מפני חבוב המצוה ומניח השתים עד אחר התמיד. ומה שלא היה עושה ששה נרות בראשונה ואחד אחר התמיד, משום דבהטיבו הנרות כתיב ואין נרות פחותים משנים. אחר כן מקטיר קטורת של שחר במזבח הפנימי והוא הנקרא מזבח הזהב, ונתון היה בין השלחן והמנורה ומשוך קמעא כלפי חוץ. והיה נותן שם הקטורת על האש בנחת שלא יתפזר. ולא היה מקטיר עד שהממונה אומר לו אישי כהן גדול הקטר, שכך שנינו בפרק ששי דתמיד (מ"ב). ונראה מאותה משנה שהיה מרדד הקטורת על האש ולא היה צוברה, שכך שנו שם מלמדין אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שמא תכוה, התחיל מרדד ויוצא וכו'. אבל כמדומה בעיני שהדבר במחלוקת שהרי בפרק הוציאו לו את הכף (יומא מ"ט ע"ב) כשהזכירו הקטורת לפני לפנים נחלקו בברייתא דאיכא מאן דאמר צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא ויש אומרין מפזרה כדי שיהא ממהר לבא, ובאותו פרק סתם לן רבי כמאן דאמר צוברה וכדאיתא התם (יומא נ"ב ע"ב). והרמב"ם ז"ל כתב (הלכ' תמידין ומוספין פ"ג ה"ח) גבי עבודות השנה כולה שהוא מרדדה, ובהלכות יום הכפורים (פ"ד ה"א) כתב שהיה צוברה. תפס לו הרב בכל מקום כסתם המשנה, ולכאורה נראין דבריו סותרין זה את זה. ונראה לי לתרץ להעמיד דברי הרב דלא נחלקו אלא בקטורת שלפנים משום דכתיב (ויקרא ט"ז) כי בענן אראה, הלכך קסבר חד תנא דבעינן שיהא צוברו כדי שיהא עשן מרובה שוהה שם שאם ירד[ד]נו יהיה כל הקטורת נשרף מהרה, ואידך תנא סבר שאין לשנות מסדר הימים ואפילו ירד[ד]נה יהיה שם עשן דיו במלא שתי חפנים של קטורת. אבל בשאר ימות השנה דברי הכל מרדדה שעל ידי כן היא נשרפת כולה יפה יפה וזה נכון. בשעה שהיה מקטיר כל העם היו פורשין מהיכל ואפילו מבין האולם ולמזבח. והרמב"ם ז"ל (הלכ' עבודת יוה"כ פ"ד ה"א) מנה בסדר העבודות דם התמיד ואחר כך קטורת ואחר כך הטבת הנרות וכפשט משנתנו שבפרק הממונה (יומא ל"א ע"ב) ששנו אותם כסדר הזה. ואני אומר שאין הדבר כן מפני שאותה משנה רבנן היא וכמו שהעמידוה בגמ' (שם), אבל לאבא שאול ברישא נרות והדר קטורת, ובודאי הלכה כאבא שאול דכיון דאביי מסדר המערכה משמא דגמ' אליביה אלמא הלכה כוותיה, שאם לא כן לא הוו מסדרי ליה אליבא דיחידאה ולא היו קובעין אותה רבנן קשישי לאמרה בכל יום.
